סיפור שבועי #1 - פרפקציוניזם

"המצגות שלך משעממות. אני לא רוצה מצגות ,זה מטומטם". היא אמרה לי.

התלמידה הכי צעירה שלי לשיעורי ספרדית. היא רק בת 6.5

עצרתי לרגע, הרגשתי את ההתכווצות בבטן כי היא נגעה בנקודה רגישה. עבדתי סופר קשה ויסודי כדי שהמצגת תהיה מגניבה לשיעור והשקעתי בה שעה. אני תמיד משקיעה הרבה זמן בעשייה המקצועית שלי, לא מסוגלת לעשות משהו חצי דרך.

ואמרתי לה: "אני מבינה שמצגות זה לא מגניב לך, היית רוצה שנלמד ספרדית יותר מסרטונים צבעוניים ואלמד אותך מילים ומשפטים בספרדית תוך כדי?"

"כן, סרטונים זה מגניב ושירים זה עוד יותר כיף." היא אמרה.

"ואם אני אוסיף תמונות מגניבות למצגת ונלמד לפעמים גם דרך מצגת, מה אתם אומרים ?"

שאלתי אותה ואת אחיה הגדול שלומדים איתי באותו השיעור (אונליין).

שניהם אמרו בעיניים מתלהבות: כן!

סיימתי את השיעור איתם. התבוננתי בסיטואציה מהשקפת מבט אחורה והבנתי שזו הייתה דחייה בצורה הכי טהורה שלה.

הילדה לא קיבלה משהו שעשיתי והשקעתי בו ואפילו אמרה את דעתה הכנה.

ואני הסכמתי לקבל את הדחייה.

זה אינו סיפור על דחייה. שאגב היא חלק בלתי נפרד מחיינו ולומדים לקבל אותה.

אני רוצה לשתף אתכם בדעתי לגבי פרפקציוניזם.

שזה בסוף מה שגרם לי להשקיע שעה במצגת. ומה שכיווץ לי את הבטן וביאס אותי שהילדה לא התלהבה מהתוצאה הסופית של ההשקעה שלי.

פרפקציוניזם בעיניי זה הצורך להרגיש מושלמת. לדאוג שהכל יהיה לפי השורה מבחינה חיצונית שלא יהיה חסר כלום ושהכל יהיה מתוקתק, ולא לעשות דברים חצי כוח או על הדרך. שלא יהיה מקום למישהו להגיד לי שעשיתי משהו לא בסדר או לשפוט ולבקר את העשייה שלי.

ואני כל כך מאושרת על זה שאני סוף סוף מבינה את זה ויכולה לחלוק את התובנה שלי איתכם.

הילדה הקטנה פשוט האירה את פניי, שההשקעה באיך שאני רציתי שהשיעור יראה מבחינת המצגת והתכנון מראש לא נכח בהעברת השיעור. כי אין לי שליטה על התוצאה הסופית.

בסוף מה שכן עניין אותה זה שיהיה שירים וסרטונים בשיעור. אווירה זורמת ומשחקית.

הילדה המקסימה הזו גרמה לי להבין עם עצמי שמה שחשוב באמת, זה לא השעות שאני משקיעה על איך שאני רוצה שהדברים יראו בתוצאה הסופית שלהם. מה שחשוב הוא שאדע לשחרר, יותר נכון שאלמד לשחרר שליטה. פחות אחשוב על איך הדברים שאני עושה יראו בעיניי אחרים ואתחיל לכתוב את האמת שלי (יותר), אתחיל פחות להשקיעה בתכנון של "מצגות" ולהתמסר יותר לאינטראקציה בשיעורים עצמם.

ומעל כל זה, הילדה גרמה לי להבין שיש דברים יותר חשובים מפרפקציוניזם שמבקשים שאתן להם מקום ואתחיל לחיות קצת מחוץ לאזור הנוחות שלי, רגל אחת מחוץ לפרפקציוניזם.

רגל אחת מחוץ למשהו, זה הצעד הראשון לעשות שינוי בחיינו וגם להתחיל משהו חדש.

אז הנה אני כאן, כותבת אותי. חולקת את המילים שלי עם העולם.

אשמח לשמוע את המחשבות והרגשות שהמילים שלי מעוררות בכם מהסיפור שלי.

נתראה בסיפור השבועי בשישי הבא.

מאת: דניאל מישאלי