סיפור שבועי #10: כל העולמות שבי במקום כלשהו בעולם
- Danielle Mishaeli
- 17 ene 2025
- 3 min de lectura
Actualizado: 18 ene 2025
"אנחנו לומדים את מה שבאנו ללמד". שמעתי את המשפט הזה השבוע, והוא טפס את צומת ליבי.
החוויות חיים שלנו וסיפורי ההיסטוריה הנוגעים לליבנו הם הכי מלמדים שיש. מה שנשאר בנו והולך איתנו מהדהד מתוכנו החוצה בעשייה שלנו.
אני מאמינה שכדאי שנבחר ללמוד דברים שאנחנו אוהבים באמת, שממלאים את הלב שלנו ואז נוכל
ללמד= לתת/להעביר הלאה את הידע שלנו מתוך תשוקה אמיתית מחוברת לערכים שלנו.
בהסתכלות אחורה על חיי הבחירות והמהלכים שעשיתי, היו מחוברים לאינטואיציה שלי, לתשוקות שלי לכתוב, ללמוד, להסתקרן ולחקור בעולם הזה.
הבחירות שלי היו מחוברות לערכים שגדלתי איתם בבית: סובלנות, אהבה, כבוד, נתינה,הקשבה...
והכי מחוברות לתרבות הישראלית, למסורות היהודיות/ישראליות וציונות.
גדלתי על הסיפורי גבורה של סבא שלי שנלחם על גבעת התחמושת בששת הימים ושרד כדי לספר.
גדלתי על הסיפורים של לפני הקמת המדינה ב 1948 ועל התקופה של אחרי מלחמת העצמאות.
אני לא מציינת את זה כדי לדבר על מלחמה. על זה שמענו הרבה בשנה ומשהו האחרונות. ואני כולי תקווה שהחטופים יחזרו הביתה, ובישראל תתחיל תקומה.
אני רוצה לשתף שב-12 שנים האחרונות כל הבחירות שלי היו סביב חזרה למדינת ישראל, ציונות, חינוך /הדרכה על ההיסטוריה של המדינה או חינוך ישראלי בלתי פורמאלי בקיבוצים בארץ.
בגיל 16 חזרתי לבד לישראל דרך פרוייקט נעל"ה של הסוכנות היהודית. גדלתי והתחנכתי בפנימייה עם נוער יהודי מדרום אמריקה,מרכז אמריקה וספרד. ובהדרגה השתלבתי שוב לתוך החברה הישראלית.
כמה אני מתגעגעת לארוחות שישי אצל סבים מאותה התקופה או לנסוע לים בשבת...
אחרי זה בצבא הדרכתי במוזיאון חייל האוויר באנגלית, ספרדית ועברית משלחות מכל העולם/משפחות על ההיסטוריה של מדינת ישראל, על הסיפורים עליהם גדלתי בבית.
אחרי הצבא יצאתי להדריך התגלית. כן, החיים שלי אינם קלאסיים, עשיתי תגלית אחרי צבא.
זו הייתה קבוצה מארגנטינה. חיברתי אותם לישראליות ולידע שלי ואהבה לישראל.
וכשהם שמעו שאני כותבת שירים הם ביקשו שאקריא שיר. אז כתבתי אותו בספרדית באוטובוס בדרך לירושלים והקראתי אותו על חומה בבית לחם.
זה היה רגע מאוד עוצמתי ומרגש עבורי.
אני מתגעגעת להדריך ילדים ונוער ישראלי. אני מתגעגעת לשמוע עברית ברחוב ולהרגיש שייכת. מתגעגעת לדבר סביב שולחן ארוך בשישי את אותה השפה עם חברים.
מתגעגעת לאוכל ישראלי בשוק. מתגעגעת לחגים הקיבוציים. ואני לא מאמינה שאני מתגעגעת לחיות בקיבוץ למרות ששם כולם יודעים הכל על כולם.
לפני כמה ימים, חשבתי עם עצמי שאני לא זוכרת איך השגרה שלי בישראל הרגישה או הייתה כי בינואר 2024 כש בחרתי לטוס כרטיס כיוון אחד לקוסטה ריקה השגרה שלי לא באמת הייתה שגרה. זו הייתה שגרת זמן מלחמה. התנדבתי להדריך פילאטיס אמהות וילדים שאבא שלהם בצבא במילואים תוך כדי שאני מחזיקה קבוצת בני נוער של 31 חניכים בכפר הירוק. 4 חודשים מתחילת המלחמה.
עד שהרגשתי שאם אשאר לא אוכל להיות עבור החניכים שלי וגם לא עבור עצמי. אז בחרתי בחירה מחוברת לעצמי אך היא הייתה לי יותר קשה מ להחליט לחזור לישראל בגיל 16 לבד. הבחירה הזו אמרה לטוס בשביל להתקרב למשפחה שלי ופעם ראשונה לבחור בעצמי ולא להישאר כש הקושי בלתי נסבל.
זו הייתה בחירה שמתוכה יצרתי את המציאות שלי מ-0
התחלתי ללמד ספרדית והעברתי קורס ספרדית ראשון ועוד הרבה פרוייקטים שנרקמים להם תוך כדי תנועה.
זה מה שקורה כשאת מתקרבת יותר לעצמך, את יוצרת.
אין רגע בשנה + (2024/2025) האחרונות שאני לא מתגעגעת לישראל. לחברים, להדריך, להתנדב...
ואני מאמינה שכל חוויה בחיים באה ללמד אותנו משהו על עצמנו ואחרי זה אנחנו מעבירים הלאה מהעוצמות והידע שלנו.
אני נותנת לעצמי להיות בחקר עם השאלות שמלוות אותי:
איפה אני רוצה לחיות, להתחבר,לייצר שייכות,להכות שורשים?
ואיך אוכל לשלב במקום החדש את המציאות שיצרתי לעצמי כמורה לספרדית וגם להיות בעשייה קהילתית, בחיבור לישראליות שבי?
לרגעים התשובה הראשונה שעולה בי היא ישראל.
אבל אני עדיין סקרנית לראות אם אולי יש מקום למה שחשוב לי להיות שייכת אליו שיכול להכיל את מה שיצרתי, את כל העולמות שבי במקום כלשהו בעולם.
אני משאירה אתכם עם שיר שאני מאוד אוהבת של התקווה 6:
נתראה בסיפור שבוע הבא.
שלכם,
דניאל מישאלי.
Comentarios