סיפור #3 שורשים באוויר: אימוץ שינויים לטובת הגשמת חלום והחיים ברילוקיישן אחרי ה 7.10
- Danielle Mishaeli
- 9 abr 2025
- 10 min de lectura
Actualizado: 3 jul 2025
דרך טל חברתי, למדתי "שלהתמיד בדברים קשים ולעבור דרכם כדי להגשים חלומות, זה שווה הכל". ולא היה לי ספק שהיא אחת כזו שתלך על החלום שלה עד הסוף. רגע לפני שאני מספרת את הסיפור של אישה שאני סופר מעריכה ומעריצה, איך אני וטל הכרנו?
לפני בערך 9 שנים, כשעוד היינו בצבא. בזכות טל למדתי איך לעמוד על במה ולהדריך. הייתי חיילת בודדה מקוסטה ריקה ומכיוון שהיה לי יותר קל ללמוד את החומר של ההדרכה במוזיאון חיל האוויר על ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל מטוסים באנגלית. היא הייתה החונכת שלי ולא רק שהיא עזרה לי עם הלימודים העיוניים (הייתה יושבת איתי ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה), היא הייתה לי דמות מלאה בהשראה ותמכה בי לאורך כל הדרך במהלך הקורס הדרכה, יותר מזה הפכנו לחברות ממש טובות מאז ועד היום. וזו זכות עצומה לכתוב את הסיפור רילוקיישן של אחת מהחברות הכי קרובות שלי ולראיין אותה לפודקאסט שלי שורשים באוויר- על שפה ורילוקיישן.
מאז שטל הייתה ילדה קטנה היא חלמה על מעבר לארצות הברית ולעשות שם את התואר הראשון שלה. זה התחיל מסדרות, מוסיקה וסרטים עד שמהר מאוד היא הבינה את השפה והתחילה לדבר באנגלית וזה עשה לה חשק יום אחד לעבור לאמריקה. כשפגשתי אותה בצבא הייתי בטוחה שהיא גם עלתה לארץ מאיזו מדינה דוברת אנגלית, עם כזו רמה גבוה של אנגלית.
טל השתחררה שנה לפניי, טיילה קצת בעולם ואז התחילה לחפש הזדמנויות של עבודה שיאפשרו לה לעבור לארצות הברית. אחת ההזדמנויות שהיא מצאה הייתה לעבוד כשליחה במשרד הביטחון של מדינת ישראל. היא עבדה כקניינית רכש בחייל האוויר והתחילה את הרילוקיישן סולו שלה לניו יורק.
"הייתי ילדה בת 24 עם חלומות גדולים". לעבור לניו יורק לבד זה קודם כל מאתגר, אין לך פה אף אחד, וגם עד שאתה מכיר חברים זה קצת קשה. גם אם התחלתי לעבוד יחסית מהר אחרי שבוע שבועיים מהרגע שעברתי, הייתי אומרת שכל החודש הראש הרגשתי מאוד בודדה. וזה היה המון רגעים של למצוא מה אני עושה ועם מי אני מבלה, ופה נכנס המקום הזה של למצוא קהילה. שיתפה אותי טל.
מהר מאוד היא מצאה את עצמה הולכת לאירועים של בית חב"ד או ארגונים יהודים אחרים כמו ה JCC.
אז חוץ מהעבודה, היא ממש הצליחה ליצור לעצמה את הבועה הישראלית יהודית שלה.
ניו יורק היא עיר גדולה שצריך ללמוד איך להתנהג ולהתנהל בה. תרבות שונה, מנהגים שונים, לדעת ללכת בצד מסוים של הכביש. איך היא אמרה: "פשוט משהו שונה, ולא פשוט להתרגל אליו, אבל צלחתי את זה!".
אז מה גרם לך להתאהב ולהישאר בניו יורק כבר 4 שנים?
"הייתי אומרת שהמזג אוויר פה הוא הדבר הכי מאתגר, אבל חוץ מזה ניו יורק היא מדהימה. עם זה מסעדות ואווירה ודברים יפים לראות כמו גשר ברוקלין, סנטרל פארק והבניינים הגבוהים... זה מה שקנה אותי!
מה את הכי אוהבת לעשות בניו יורק?
"אני אוהבת לנסות מסעדות אסיאתיות חדשות. האוכל פה מדהים ויש פה מכל הסוגים וכל המגוונים. אני ממש אוהבת אוכל סיני, קוריאני, יפני... אז יש פה מגוון מטורף של מסעדות, תמיד אפשר ללכת לנסות דברים חדשים. זה גם משהו שגרם לי להתאהב בניו יורק ולרצות להישאר פה."
ואיך זה לחיות בעיר דוברת אנגלית?
"האנגלית שלי ממש השתפרה פה כי אני מנהלת המון שיח באנגלית: ברחוב, בזמנו בעבודה בהתנהלות מול ספקים ועכשיו שאני בלימודים- כאן הכל באנגלית!. וזה נורא מאתגר כי לכל מקצוע כמעט יש אוצר מילים חדש משלו שאני לומדת לגמרי מאפס. בין אם זה בביולוגיה, פיזיקה או סטטיסטיקה.
וזה מאתגר פי כמה רמות בגלל שזה לא בשפת אם שלך!. אני לומדת Mulecular Biology, וכל התואר שלי הוא באנגלית".
"אז לא מספיק שאתה לומד פיזיקה ומתמטיקה שאלו מקצועות קשים, אתה לומד אוצר מילים חדש באנגלית וזה הופך את הלמידה להרבה יותר קשה."
אני הולכת כמעט כל יום לבית ספר, מבלה שם את רוב היום שלי. מתניידת ב subway ממקום למקום. כל היום שלי מתנהל כמעט רק באנגלית. איך זה? זה שונה, במיוחד אחרי ה 7.10
לפני השביעי לאוקטובר הרגשתי שניו יורק היא קהילה ענקית של יהודים ושאין לי בכלל ממה לחשוש בקטע של היהדות שלי והזהות שלי. ואחרי השביעי לאוקטובר בגלל כל ההפגנות ומה שקורה פה במיוחד באוניברסיטאות. אומנם לא שלי ספציפית, אבל חברות שלי לומדות ב Columbia, לומדות ב NYU אז זה אמיתי מאוד וזה גורם לך לחשוב פעמיים. אבל אני לא נותנת לזה להפחיד אותי!
מה עוזר לך ללמוד את האוצר מילים החדש ובכלל מה עוזר לך לעשות תואר ראשון באנגלית?
"שאלה ממש טובה"!. בסוף אין מה לעשות, אני משקיע כנראה יותר מאנשים שמסביבי בלמידה קצת כי יש לי עוד איזה שהוא קושי. מצד שני בגלל שאני לומדת ב State University של ניו יורק אז אני רואה עוד אנשים כמוני ואני לא היחידה שמתמודדת עם הקשיים הלימודיים האלו. אז קודם כל הידעה הזו שאני לא לבד, ואני תמיד אומרת לעצמי שאם אנשים אחרים הצליחו את זה אז גם אני יכולה. וזה פשוט לתת מעצמך יותר, ו "אני חושבת שברגע שאתה רוצה משהו נורא אז אתה תיתן הכל כדי להשיג אותו וזה מה שאני עושה"!.
מה אנחה אותך ומה עזר לך להאמין בעצמך וללכת על הרילקויישן סולו עד הסוף לפני 4 שנים, בגיל 24?
"אני פשוט האמנתי בעצמי!" לא יודעת איך עשית את זה, אבל מהרגע שהתראיינתי לעבודה אז (שליחות בניו יורק) אני ידעתי שזה שלי. אני ידעתי שזה בכיס הקטן שלי ושלא משנה כמה ראיונות עברתי ומיונים אני ידעתי שזה צריך להיות שלי וזה יהיה שלי. וגם פה בלימודים כל מבחן קשה שאני עוברת אני פשוט נותנת מעצמי כל מה שאני יכולה. ואני באמת מאמינה בעצמי!. זה קשה, אבל עושים את זה.
"תיתן מעצמך הכל, ואתה תצליח"!.
איך זה להיות ברילוקיישן לאחר השביעי לאוקטובר, 2023?
אני כמעט ולא מדברת ביום יום שלי על השביעי לאוקטובר ומה שקורה בישראל, כי אני יודעת שמי שהיה רוצה לשאול היה שואל. כולם יודעים באוניברסיטה שלי שאני מישראל. באוקטובר בסמסטר בתחילת המלחמה, אני הייתי מוקפת באנשים שדווקא הרגשתי שמאוד איתי ומכילים איתי את הדבר הזה ושאלו והתעניינו ווידאו שהמשפחה שלי בסדר. ולעומת זאת היו לי גם שיעורים שאת רואה אנשים עם סיכות פלסטין או עם כפיע, ואת יודעת שזה לא אנשים שרוצים את הכי טוב שלך. או שישאלו אותך ואפילו יכולים להתעלם ממך לפעמים בכיתה או להתנהג בצורה שאת יכולה לחשוש מהם לפעמים. שיכול להיות שאחרי זה הם הולכים ומפגינים ומפחידים אנשים ברחוב. זה לכאן ולכאן. מצד שני אני אף פעם לא חוויתי איזה שהוא משהו כזה ספציפי ומאיים כלפיי אבל את שומעת ממקור ראשון שחברות שלך לא הלכו לבית ספר במשך שנה פלוס ב Columbia ועשו את כל הסוף לימודים שלהן אונליין בגלל כל הדבר הזה.
היית הולכת לקמפוס שאת יודעת שחוסמים את הקמפוס מפגינים פרו-פלסטינים?
לא זה נשמע לי מטורף! ובאמת עצוב לי לשמוע, למרות שאני יודע שזה קיים, גם מה שאת מספרת לי וגם מישהו שאני מכירה שהותקף עם עוד חבר בקמפוס בשיקגו רק כי הם יהודים. וגם תלו שלטים של wanted שלהם ברחבי הקמפוס. והוא יצא מזה ועכשיו הוא יוצא במסעות הסברה ברחבי ארצות הברית בקמפוסים של אוניברסיטאות, ולא רק. וזה ממש כואב שאנחנו "צריכים להילחם על מי שאנחנו, על הזהות שלנו, לתת לזה במה ולתת במה לאמת". כי הרי מזה כל ההפגנות האלו, פשוט התנכלות כלשהי. ולפעמים גם בורות, אנשים לא יודעים את האמת. נכון והרבה פעמים כשאנשים לא יודעים את האמת אז הם בוחרים להיות מונעים מחוסר ידיעה או מדברים לא נכונים. ובאמת אני חושבת שהרבה אחרי השביעי לאוקטובר פתאום אנחנו מדברים על כל הדברים האלו. וזה נהפך להיות משהו שצריך להיות מדובר בעולם. כדי שבאמת יכירו את הסיפור שלנו. של הישראלים. כי אם אנחנו לא נדבר את זה, אז התקשורת לא תעשה כל כך את העבודה עבורנו. אפילו הפוך. תקשיבי דניאל, לפני השביעי לאוקטובר אני לא האמנתי שמה שנגיד סיפרת על החבר שלך משיקגו יכול לקרות לי בניו יורק, כי ניו יורק זאת הקהילה השנייה בגודלה היהודית בעולם. אחרי ישראל. את מבינה מה אני אומרת לך? זה כל כך הרבה יהודים גרים פה ואז פתאום אחרי ה-7.10 לא רק שאני חושבת שזה יכול לקרות, העלייה באנטישמיות כאן זה פשוט לא להאמין!. כמות המסעדות שהושחתו רק בגלל שהן מנוהלות על ידי יהודים ישראלים או יהודים. ואנשים שפשוט בלי בושה מרביצים ומאיימים עליהם ברחוב רק בגלל שהם יהודים. לא רק ישראלים. לובשי כיפה או אפילו אנשים יותר חרדים.
להיות ישראלי יהודי ולחיות בעולם, לא רק שכל מה שאנחנו מדברות כאן- עצוב שזה קורה ובאמת זאת המציאות. לא רק שבתור ישראליות יהודיות שנמצאות בחו"ל אנחנו צריכות להתמודד מול הדבר הזה, ורגע מול מי שאני אחשוף את זה שאני ישראלית יהודייה. ממש לשקול את עצמינו במילים. לא רק זה, אלה גם כאשר אנחנו ברילוקיישן או גרות מחוץ לישראל תקופה ארוכה זה לא רק מה שאנחנו מדברות כאן, זה גם הקטע של למצוא איזו שהיא שייכות או איזה שהוא בית ולהרגיש שאני בבית. וחלק מלהרגיש בבית זה גם להביא את כל כולי, להביא את זה שאני ישראלית. אז נגיד כשאני מדברת איתך על שייכות או רגע לייצר את הבית שלך איך את מרגישה שאת יכולה (נתייחס יותר לעכשיו אחרי ה 7.10) לייצר עבורך שייכות ובית בניו יורק?
מה שאת אומרת זה ממש מדיוק. אני ממש מרגישה את הדברים שאת אומרת. ואחרי השביעי לאוקטובר מצאתי את עצמי הולכת יותר לאירועים של בית חב"ד ו JCC כי אתה מחפש את הקהילה, אתה מחפש אותה בנרות את ההרגשה הזו של "וואו מישהו מבין אותי" וזה לא רק המעגל הקרוב של חברות שלי, אלה קהילה- זה הרבה מאוד אנשים. אני יכולה להרגיש בנוח לשים שרשרת עם מגן דוד או שרשרת של החטופים בלי להרגיש שאני צריכה להכניס אותה ב Subway מתחת לסוודר או לא לדבר על זה.
ואני באמת ממליצה לכל בן אדם שנמצא ב או שוקל רילוקיישן תמצאו את המעגל הזה אם זה משפחה, חברים אם זה קהילה, בית חב"ד. גם אם אין לך זיקה דתית. ואני יכולה להגיד עליי שאין לי. למרות שכן הרגשתי מעין התחזקות מאז המלחמה שזה גם מטורף, בחיים לא חשבתי לצום ביום כיפור. וזה פתאום אחרי השביעי לאוקטובר נהיה אצלי איזה שהוא רצון לקחת על עצמי משהו. ואני באמת גאה להיות יהודייה, גאה להיות ישראלית. אני גאה שזה העם שלי וזה האנשים שלי.
ובית חב"ד באזור שלי בכלל לא מרגיש דתי. אתה יכול להגיע ובקושי מדברים על דברים כבדים. זה הכל באווירה קלילה ונעימה, אוכל כייפי וצחוקים.
"יש משהו בלהיות יהודי ישראלי שזה שונה מדתות אחרות שאתה לא חייב to practice את הדת בצורה מלאה כדי להיחשב יהודי. וגם אם אתה לא יהודי שומר מצוות אתה עדיין נחשב יהודי". וזה משהו שהוא מדהים, וזה למה נראה לי שהקהילה הזאת היא מדהימה ומחבקת וכיף להיות חלק בה.
אני חושבת שזה משהו חשוב להגיד לאנשים שעושים רילוקיישן, הסיכוי שאתה תצליח פה בלי משפחה, חברים, קהילה הוא לדעתי אפסי. אתה חייב את זה. זה לא חייב להיות ישראלים או יהודים אבל תמצא לעצמך את המשפחה והחברים אלה שאתה יכול להיות אתה בצורה מלאה, הם לא חייבים להיות יהודים אבל כל עוד הם שומעים אותך ונותנים לך את המקום הזה להיות אתה זה הכי חשוב.
ומה לגבי זוגיות?
אז בעצם עברתי לפה לבד. ולאט לאט התחלתי להכיר חברות וגם דרך חברה משותפת הכרתי את לירן, שהיום הוא בעלי. ואנחנו בעצם הכרנו באיזו מסיבה בעיר באיזה בר ב east side של ניו יורק. ואני הגעתי לעיר שהיא מלאה באמריקאיים ומצאתי את עצמי עם ישראלי ואנחנו התחתנו בארצות הברית בהוואי, רק אני, לירן ומי שניהלה את הטקס. באנגלית קוראים לזה "to elope". ושנה אחר כך ממש באותו התאריך עשינו חתונה גם בארץ, אז עשינו שתי חתונות בעצם.
איך החיים שלך ושל לירן בניו יורק?
טוב אז חברה שלי שהכרתי אותה בניו יורק, הכירה לי את מי שהיום בעלי, בתקופה בן זוגי.
והחיים שלנו פה הם גם יפים ומהממים וכיף לי לדבר בבית עברית ומצד שני הם מורכבים כי המשפחות של שתינו גרות בארץ ואת יודעת שאחרי ה 7.10 אז הכל נהיה הרבה יותר טעון ועמוס רגשית. לירן בתחילת המלחמה רצה לחזור להיות עם חברים שלו מהגדוד. ויש הרבה אמוציות. אתה חושב על המצב הזה 20 אלף פעם וזה קשה, מצד שני אני כל כך שמחה שיש לי אותו, היום הוא השורש שלי והעוגן שלי ולחשוב שעברתי לפה לבד והיום אני חיה פה ויש לי את המשפחה הקטנה שלי, זה מדהים וזה משהו שעוד יותר מקרקע ומחזיק אותך פה. חוץ מהחברות והקהילה זה כיף שיש לך פתאום משפחה כאן והוא בעצם המשפחה שלי היום.
לירן כבר עשה רילוקיישן לניו יורק 3 שנים לפני, הוא גר כאן כבר 7 שנים ואני 4. אני היום בת 28. הוא עשה פה את התואר השני שלו. ואז התחיל לעבוד והוא גם חווה את הקשיים שאני חוויתי בהתחלה בתור סטודנט. גם הוא מצא את הקהילה הישראלית דווקא בתוך הקמפוס שלו והוא גם היה חלק מאחווה יהודית.
דמיינת את עצמך מכירה את בעלך לעתיד שחלמת עליו בתור ילדה ברילוקיישן, או בכלל חשבת שתכירי בישראל?
ברור שחשבתי שאני אכיר מתישהו את אהבת חיי, בישראל רציתי בישראל וברילוקיישן רציתי ברילוקיישן. אבל זה פשוט מדהים לחשוב שבעיר כל כך ענקית הכרתי ישראלי בקצה השני של העולם!.
"זה רק מראה את זה שמה שנועד להיות שלנו ואמור להיכנס לחיינו, בין אם זה בן זוג, חברים... זה פשוט יקרה".
אם אין לך משפחה, חברים, קהילה... אתה לא תצליח להישאר במקום הזה הרבה זמן. כי זה יהיה מאוד בודד ואתה לא תצליח להביא לידי ביטוי את עצמך המלא.
אז עכשיו אתם בניו יורק, את צריכה לסיים את התואר שלך, אבל אני מניחה ששניכם חושבים על ישראל.
נכון, אנחנו שנינו חושבים על זה שאת הילדים שלנו, כרגע הלב נוטה לישראל. אבל אין לדעת מה העתיד יתמון בתוכו.
העיקר שיש לכם אחד את השנייה, ולא משנה לאן תבחרו לעבור או להישאר בסוף יש לכם אחד את השנייה וגם יש לכם עכשיו את הקהילה בניו יורק.
נכון, חברים שלנו הם כמו משפחה. אתה רואה אותם כל סופ"ש, אחתה מבלה איתם... הם האנשים שהכי מבינים אותך ומחוברים אלייך.
את רואה את עצמך נשארת בארצות הברית או חוזרת לישראל?
אני חושבת שברגע שאקבל את האזרחות, אז זה איזו שהיא "אבן דרך" שאני רוצה להגיע אליה. אבל אחריה זו שאלה ממש טובה וכרגע הלב שלי נוטה לזה שאת הילדים שלי אני אגדל בישראל.
אני רוצה להגיד, שאם יש משהו אחד לקחת מהפרק הזה בפודקאסט (מהסיפור שלי) זה ש "אחד הדברים שלא ישאירו אותך עם שורשים באוויר, זה למצוא קהילה".
אין ספק שקהילה זה משהו שמאוד עוזר לייצר שייכות, ומאוד עוזר כדי להרגיש שאנשים סביבך מדברים את אותה השפה שלך ולפעמים אפילו בלי הרבה מילים. פשוט ממבט. הבנה שהיא הרבה יותר עמוקה מאיזו שהיא שיחה. אני חושבת שזה מה שיכול לעזור לכל מי שנודד בעולם, שוקל רילוקיישן או כבר נמצא ברילוקיישן. לחפש את הקהילה רגע, לחפש את האנשים האלה שלידם אתה רוצה להביא את כל כולך!
אז טל, מהניסיון האישי שלך ברילוקיישן סולו (שככה בעצם התחיל המסע מעבר שלך לניו יורק) , עם איזה טיפ את רוצה להשאיר את הקוראים שלנו?
אל תיתן לחוזה עבודה להשאיר אותך במקום שאתה נמצא בו. כי אנשים, סתם לצורך הדוגמה, מפחדים לעזוב את העבודה שיש להם שזה הקרקע הבטוחה שלהם או מפחדים לעזוב את המשפחה. ובסופו של יום צריך לחשוב על עצמך, ברגע שאתה שם את עצמך מקום הראשון ולא חושב על ה"מה אם?". להכל יש פתרון. כל מה שאתה צריך לעשות זה לרצות מספיק להגשים את החלום הזה ומה שנקרא לא לפחד מהשינוי, לעשות את השינוי, לאמץ את השינוי, להחזיק אותו גם אם קשה, להמשיך להאמין שבסוף יהיה טוב. ובאמת החודש הראשון ברילוקיישן לדעתי היה הכי קשה. בחיים שלי הכלליים, ועברנו צבא, עד שאתה מתאקלם, עד שאתה מוצא דירה, מוצא את עצמך בתוך כל המקום הזה. זה כל כך קשה אבל אתה צריך להאמין בעצמך ולאמץ את השינוי!
ובאמת לעשות את זה, גם אם זה מפחיד. ובסוף הדרך, זה פשוט שווה את זה!
אני וטל מזמינות אתכם להאזין לפרק ה-3 בפודקאסט שלי "שורשים באוויר-על שפה ורילוקיישן" שמתכתב עם הסיפור המלא של הרילוקיישן של טל לניו יורק:
נתראה בסיפור והפרק הבא ביום שישי 25.04
שלכם.ן
דניאל מישאלי
Comentarios