סיפור #6 - שורשים באוויר: החופש לדייק את עצמינו ולהתמסר בהוויה לכל צבעי החיים

יש המון פרשנויות למילה "אומץ". היום אנחנו לא ניכנס לתוך פרשנויות של המילה הזו, אני רק רוצה לספר לכם חלק מהסיפור של אישה מקסימה, מעוררת השראה שהמהלכים שהיא עשתה שמרכיבים את סיפור חייה בשנים האחרונות, בעיניי מלאים באומץ.

שי לי בראל, עשתה את אחד הדברים הכי אמיצים שיש. לעצור, להקשיב לעצמה ולבחור מחדש מה הצעד הבא שלה. היא לא עשתה את זה רק פעם אחת בשנים האחרונות, אלה פעם אחר פעם.

בגיל 20 היא חיכתה להשתחרר מהצבא כדי לחוות חופש. אך הרדיפה הזו אחרי "מה זה חופש בעיניי?" כבר הייתה נוכחת בילדות שלה.

ערב אחד של שיכרות ("בגלגול קודם" שלה) ושיחה עם חבר טוב שחיבר אותה עם מישהו שהוא פעם עבד בעגלות איתו, הובילו אותה כמה ימים אחרי, באימפולסיביות כבר להיות על מטוס בדרך לדרום אפריקה, לעבוד בעגלות.

אך זה לא היה החופש שהיא חיפשה. ביום שהיא שמעה על דרום אמריקה, 7 שעות אחרי היא כבר הייתה על טיסה ליבשת. טיול סולו של חודשיים בדרום אמריקה הסתיים לו באמצע בפרו, בתחילת הקורונה כשהחזירו אותה לארץ בטיסת חילוץ של אל על.

כשהיא חזרה למדינה שהיא יצאה ממנה בחיפוש אחרי החופש היא קלטה אחרי שבועיים שלא הולך להיות לה חופש הרבה זמן אז היא התחילה תואר בחינוך ותנ"ך עם התמחות בחינוך מיוחד. תוך כדי היא גם למדה NLP. ואיך שהיא סיימה את לימודי ה NLP בין השנה השנייה לשלישית בתואר הראשון בחינוך פתחו את השמיים והיה לה שבועיים של אפשרות לצאת לחופש.

היא חזרה לדרום אמריקה כי היא רצתה ויביים של טיול גדול, בעקבות זה שהחזירו אותה באמצע הטיול לארץ. וזה כבר לא היה סתם טיול גדול...

היא לא ידעה בדיוק לאיפה בישבת לחזור. ואז נזכרה ששנה לפני כל הקורונה, דוד שלה עבר לפנמה לכפר מאוד עתיק שקרוב לפלאיה ונאו. אז היא טסה לפנמה, גם לטייל וגם לבקר את הדוד. וככה היא הגיע לפלאיה ונאו עם תוכנית להישאר רק לשבועיים. זו הייתה עבורה חוויה מטורפת במובן החיובי אך מלווה בזה שהיא גם "חטפה כפות על החיים".

הייתה לה מן תחושה עמוקה, כזו שבאה מבפנים, שגרמה לה יומיים לפני הטיסה חזרה לארץ- לבטל את הטיסה, להקפיא את התואר והיא התקשרה להורים שלה להגיד להם שהיא נשארת בפנמה.

הסיבה להישארות לא כזה הייתה לה ברורה באותם רגעים חוץ מזה שהיא אמרה להורים שלה:

"נראה לי שמה שאני לומדת כאן, בפלאיה ונאו, שום אוניברסיטה לא יכולה ללמד אותי".

שי לי הגיע לפלאיה ונאו ממש שונה ממי שהיא היום. היא מספרת לי: "הגעתי רשלצ'ית (מראשון לציון) טיפוסית עם החלקות בשיער, מלא איפור על הפנים, ג'ל בציפורניים, הגומייה לשיער מתאימה בצבע לחגורה ולגרב. הכל מותגים ומטוקטקת. כף הרגל שלי לא נגעה ברצפה, גם לא בחדר האישי שלי, היה לי ממש גועל מרצפה".

בעשרה חודשים אחרי ההחלטה להישאר בפלאיה ונאו, היא ממשיכה לספר ש: "מבחוץ חזרתי לעצמי. הפסקתי עם ההחלקות אחרי 11 שנה, התחלתי להיות יחפנית. היה שינוי מאוד חיצוני שהיה גם כל כך פנימי. כמו איזושהי השלה כזו של מסכות של כל מיני סיפורים שהתרגלתי לספר על עצמי. בזכות החופש כאן, באמת גיליתי מי אני. היו לי חודשים מלאי טלטלות, המון פחדים, המון אי וודאות, שאלות של- האם אני עושה את הבחירה הנכונה? וגם ההורים שלי מאוד לא קיבלו את הבחירה שלי אז אפילו לא הייתה לי גם את הדחיפה לזה. אבל מה שבאמת גרם לי לעשות את הצעד הזה להישאר, זה החופש שהתחלתי ללמוד כאן על עצמי ואיזו שהיא אמונה ואינטואיציה כזו שאני לפני journey (מסע) שלא הולך להיות קל וגם בזמן הנתון הוא לא קל, אבל שמתוך המקום הזה אני יכולה לעלות לגבהים שלא הכרתי. זה היה פשוט יציאה מאזור הנוחות ברמה הגבוה ביותר".

ב-10 חודשים האלו היה לה חופש מדהים של גילוי עצמי, אך הייתה חסרה לה משמעות. ושם היא הבינה ש:

"מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות מורה, לא סתם התחלתי תואר בהוראה, אבל הבנתי כאן שאני רוצה להיות מורה במסגרת שהיא פחות תבניתית מבית ספר. אני מתרגלת יוגה כבר מאז גיל 18, אז תרגלתי יוגה כבר איזה 4 שנים לפני שהגעתי לפה. וכאן בפלאיה ונאו ראו את היוגה מאוד כספורט ואני בכלל הכרתי את היוגה בתור טיפול נפשי. בשבילי היוגה זה המרחב הכי מאפשר, ומשחרר. החלטתי מכאן לחזור לארץ כדי לעשות קורס מורי יוגה ולדייק את המורה שאני".

אמרתי לשי- לי שהבחירה שהיא עשתה להישאר ככה ולצעוד אל תוך הלא נודע כדי לגלות מי היא באמת, היא בחירה ממש אמיצה. והקטע עם אומץ זה לא אומר שזה אמור להיות לא מפחיד, אלה לבחור לפעול מתוך הקשבה לעצמינו עם כל הפחדים ועם כל הדברים שמתלווים להתרגשות ופרפרים בבטן.

מכל מסע בחיים אנחנו מתקרבים כמה צעדים יותר קרוב לעצמינו. שי לי יצאה למסע בחיפוש אחרי "מה זה חופש בעיניה?". ומצאה את החופש האמיתי בינה לבין עצמה. בתוך המיינד שלה.

את הסיפור המלא של שי-לי תוכלו לשמוע כאן בפרק שהקלטנו בפודקאסט (לינק לפרק בסוף הסיפור)

רק ככה בקצרה, אספר לכם שאחרי שהיא סיימה את לימודי היוגה שלה היא הקימה מרכז בשם "הוויה" בדירה שלה בראשון לציון. שנסגר בעקבות ה 7.10.2023

היא ארזה שוב מזוודה, לקחה מה שהיא יכולה לקחת. ושוב בחרה בחירה אמיצה. היא בחרה בעצמה. להפסיק רגע לטפל באחרים כדי להיות שם עבור עצמה. בפלאיה ונאו היא התנדבה עם ילדים, למדה להכין דברים מחימר והמון אומנות שהחזירו אותה לבריאות שלה.

ואת המשמעות שהייתה חסרה לה בפלאיה ונאו, מה שהוביל אותה ללמוד יוגה ולחזור ללמד שם. אותו רצון ליצור משמעות בתוך כל החופש שיש לפלאיה ונאו להציע, הובילה אותה לפתוח מחדש, דרך עבודת מעשי ידיה, את מרכז "הוויה".

הוויה היא בית לכל הבאים וההולכים בדרך שמגיעים לפלאיה ונאו להתחבר או לחזור לעצמם ומקום בו מטפלים יכולים לבוא ולהעניק את המתנות שלהם לאנשים שבאים ל "הוויה".

כאן- באינסטגרם של הוויה תוכלו לראות את התהליך יצירה ואיך הוויה נוצרה בפלאיה ונאו.

הוויה מחפשת מורי יוגה, מטפלים מכל מיני תחומים שונים שרוצים להעניק הלאה את המתנות שלהם בעולם, לפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר עם שי לי כאן- בלינק ישיר לוואטסאפ

וגם ב- אינסטגרם אישי של שי לי

אני ושי לי מזמינות אתכם להאזין לסיפור המלא שלה בפרק 6 אצלי בפודקאסט: שורשים באוויר

ומכאן אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת וואטסאפ של הפודקאסט- שורשים באוויר- על שפה ורילוקיישן

נתראה בסיפור הבא,

דניאל מישאלי