סיפור #4 שורשים באוויר: מהחלום על נוודות נצחית עד הקמת בית בקולומביה

Danielle Mishaeli
5 jun 2025
7 min de lectura

Actualizado: 3 jul 2025

זה מצחיק, אני כל כך התחברתי לשם הזה של הפודקאסט שלך "שורשים באוויר", כי אני באמת מרגישה שהשורשים שלי באוויר. השורשים שלי הם מצד אחד במדינת ישראל והם תמיד יהיו. אבל יש לי גם שורשים בקולומביה, Cabo de la vela זה הכפר שלי שהוא הבית שלי. אם מישהו שואל אותי "מאיפה את?" אני אומרת שאני משם, זה הבית והעוגן שלי כאן!..."

יהב סיפרה לי שהחיים בכפר שלה בקולומביה קסומים בפשטותם. בבוקר זה לקום ולהכין קפה, ואז ללכת לשתות קפה עם השכנה ואז עם הדודה. וכשהבנים חוזרים עם הדייג אז לקבל את הדגים, להכין ארוחת בוקר, לשמור על הילדים. היא למדה לכבס ביד, לנקות את הדגים. בכפר שלה מרגישים וויב של משפחה, מלא אנשים אוהבים לבוא לבקר בבתים שלהם, בספרדית קוראים לזה Ranchería שזה כמו בלוק שיש בו כמה בתים וחצר משותפת והאנשים שגרים בבתים האלו הם מאותה המשפחה.

היא נולדה בישראל, גדלה במשגב וגרה כבר כמעט 5 שנים בקולומביה. אז אחרי די הרבה שנים של טיולים בעולם: באסיה, דרום אמריקה ומגורים באירופה, בואו נשמע מה השאיר אותה בקולומביה...

"עשיתי טיול אחרי צבא (שביל החומוס קלאסי שיש בו הרבה ישראלים). הייתי 8 חודשים בנפאל, הודו... ודרום אמריקה היה הטיול השני שלי, בווייב קצת אחר. זה שידעתי ספרדית שוטף עזר לי לא להיות תלויה במטיילים אחרים והקצב שלי היה הרבה יותר איטי, זאת אומרת עדיין הייתי מוצ'ילרית אבל נשארתי המון זמן בכל מקום שהגעתי אליו. הייתי 3 חודשים בפרו ו-7 חודשים רק בארגנטינה. היה לי סגנון טיול כבר אחר, הייתי נוסעת הרבה בטרמפים וישנה הרבה אצל מקומיים."

מה הביא אותך לקולומביה?

הייתי אז בתקופה שהחלום שלי היה להיות נוודת נצחית. רציתי באמת להיות מוצ'ילרית כל חיי ולהכיר את כל המקומות, הנופים ולטפס על כל ההרים. אז הגעתי לקולומביה דרך זה. הרגשתי כבר מחוברת לתרבות. מי שפה ביבשת יודעת כמה לקולומביאנים יש לב חם, הם מאוד רומנטיים. בחודשים שטיילתי שם הכרתי אנשים נחמדים ואדיבים שעזרו לי ופתחו את הלב ואת הבית. אז כשהגעתי לקולומביה ומהר מאוד הרגשתי בבית. ולכל מי ששואל אותי אני תמיד אומרת: "אני לא בחרתי בקולומביה, קולומביה בחרה בי".

אז איך זה התבטא שקולומביה בחרה בך? מה היה לפני 5 שנים שנשארת בסוף בקולומביה?

טיילתי כאן 3 חודשים. הגעתי לכפר דייגים בנקודה הכי צפונית של קולומביה Cabo de la vela (למי שמכיר, ממש אחותה התאומה של הלגונה הכחולה בסיני). ים קריסטלים, מדבר וחושות. אין חשמל ואין ווי-פי, מתקלחים בדלי והכל כזה בסיסי. מתקיימים מדייג ותיירות בגדול. וזה היה בשנת 2020 בחודש מרץ. המשבר העולמי של הקורונה תפס אותי שם. ושם נשארתי. מה שהניע אותי להישאר בקולומביה זה שהרגשתי שאם אני שם זה מסיבה מסוימת, הבנתי שקורה משהו שהוא בקנה מידה בינלאומי ואין באמת לאן לברוח והרגשתי גם שלאנשים המקומיים שהיו איתי שם והייתי מחוברת אליהם, אין לאן לברוח!

היה בי משהו שהרגיש לי קצת: "אוקיי החלום שלך היה להיות מטיילת ונוודת נצחית באש ובמים, אז הנה הגיע "באש ובמים".

ככה הגעתי לCabo שזה אזור של ילידים ואדמת שבט ה Wayuu. הם מדברים גם ספרדית אבל יש להם שפה אינדיאנית רשמית משלהם. וזה בעצם השבט שאני מצאתי את עצמי בו, בלי מטוסים ולאן לברוח. הם פשוט אימצו אותי אליהם מכל הלב. הקטנים קוראים לי דודה.

למה הכי התחברת בתרבות שלהם, מה למדת מהשבט הזה? ממה הכי הוקסמת מהדרך חיים של שבט ה-Wayuu?

"הם האנשים הכי אדיבים שפגשתי בחיים שלי. אין דבר כזה שאת מגיעה ולא מציעים לך משהו לשתות או לאכול אלא אם כן באמת אין.

וזה גם קורה, במיוחד בתקופה הזאת של הקורונה שהייתה מאוד מפחידה מהבחינה הזאת. על עצמי אני מרגישה שגיליתי חוסן נפשי ורגשי מטורף. ועל הסביבה שהייתה איתי שם, זה באמת אנשים שחולקים הכל! אין דבר כזה שתיכנס השכנה ותבקש קצת סוכר או אורז כי נגמר לה, אז גם אם זו המנה האחרונה ולא יישאר למחר אז יתנו לה. והם כל הזמן היו אומרים לי: היום זה היום, ומחר זה מחר (או בספרדית: Hoy es hoy y nosotros somos felices, ya mañana vamos a ver).

בתקופה של הקורונה הרגשתי שמלא אנשים התעסקו בחומר, אבל מה עם המזון לרוח? בזמן שכל כך הרבה אנשים היו תקועים בין 4 קירות עם מלא מלא שפע. לנו היה רוח ושמש שזה היה הדבר הכי לא מובן מאילו. והיה לנו את זה בשפע. זה היה כל כך מוערך! ויכולנו להתחבר ולהיות בקשר. לא השתמשנו במסכות. לא היה אף אחד שיגיד לנו לגעת/ לא לגעת. הקשר איתם זה מה שהחזיק אותי שם. הקשר החזיק אותי ברגעים קשים, ולא סתם עד היום אני מחשיבה את האנשים האלו משפחה שלי לכל דבר ועניין."

ההישארות שלך בקולומביה הייתה לבד?

הגעתי לבד. לתקופה כשגרתי שם היה לי בן זוג. היום אני עם הקטנה שלי, הכלבה קולטה. אבל עם הזמן בניתי לי את הקהילה פה סביבי. פה בכפר שגרתי בו כל התקופה הזאת.

ומה ההישארות לימדה אותך על עצמך?

"גיליתי שאני שורדת". זה פשוט היה... הרבה אנשים שואלים אותי: וואו איך הצלחת, איך יכולת? ואיך זה היה להחליט להישאר לבד במדינה חדשה, קרובה לטבע?. הרבה תיירים שמגיעים פה לכפר ורואים אותו, אומרים: מה חיית פה מלא זמן? וזה תמיד כזה: זה מה שהיה, וקיבלתי את זה. קיבלתי מזה כל כך הרבה שהיום בדיעבד נשארו איתי הרבה יותר דברים טובים מאשר הקשיים והאתגרים שפוגשים את כולנו בכל מסע שנהיה בו, בכל מקום שנגיע אליו.

אני באמת בגלל זה מרגישה שאני יכולה לחלק את החיים שלי לפני ואחרי החוויה הזו ב 2020 ואני מאמינה שבאיזה שהוא מקום לא מצאתי את עצמי סתם בקולומביה בתקופה הזו, אם זה קרה זה היה צריך לקרות!

איך נראה היום יום שלך בקולומביה? מה את אוהבת לעשות? איך נראית יצירת השייכות שלך שם?

קודם כל יש לי שורשים בכפר שלי בקולומביה. בCabo de la vela שהוא הבית שלי כאן.

משהו שתמיד היה מרגש אותי וכיף זה שבתור מי שמכינה ארוחת צהרים את מגישה לכולם את הצלחות

אז פתאום מגיע הבן דוד של או הסבא של וכזה מי שנמצא מגישים, חולקים. ואז את מגישה לעצמך אחרונה אבל פתאום לא נשאר לך הרבה, אז מה שהן תמיד היו עושות היה לשמור אוכל בצלחת קטנה "למאמא שליד" ואז נגיד אם בישלת ואולי לא נשאר לך הרבה אז יש לך מובטח 3 צלחות מכל הבתים שלידך וככה הן היו סוגרות את הפינה!.

יהב נמצאת כרגע בעיירת Palomino שם היא מקיימת חיים ובנתה לעצמה את השגרה שלה ואת העסק שלה: Esperanza (שזה הפירוש של השם שלה בספרדית: תקווה).

יש בעיירה הזו הרבה חבר'ה צעירים, חוף ים קריבי ויש גם שם אוכלוסייה ילידית.

היא נשארת קרובה הביתה לCabo, אך מתפרנסת מהעסק שהיא בנתה: (לינק לאינסטגרם של יהב)

בו היא מלמדת אסטרולוגיה ומטפלת דרך אסטרולוגיה, קלפי טארוט והיא גם מורה ליוגה ופילוסופיה באונליין ופרונטלית בקולומביה. מקיימת פגישות עם מקומיים ותיירים.

והיא גם למדה לרקוד בצ'אטה בקולומביה שזה ריקוד לטיני מאוד קסום. הריקוד הוא תשוקה מאוד גדולה שלה בו היא השקיעה המון בשנה וחצי האחרונות. היא למדה ב Cali ו Medellin אך פחות מתחברת ללגור בעיר אז היא גרה בPalomino ואפילו מלמדת שם בצ'אטה. ומדי פעם היא וקולטה עושות גיחות לערים הגדולות והיא לוקחת שיעורי ריקוד לתרגול. ממש Multitalent של אישה!

מה משך אותך ללמוד אסטרולוגיה ואיך זה נראה בפועל לעזור דרכו לאנשים?

תחשבי בעצם, שבני האדם שחיו קרוב לטבע תמיד היו מסונכרנים איתו.

"האסטרולוגיה בעיניי זו חוכמה של השתקפות. והיא נולדה מהתבוננות בשמיים וחקירה של התנועות של הכוכבים, לא איך הן משפיעות עלינו, אלא איך הם משקפים אותנו. זה בא בעצם מאיזה שהוא רעיון שכולנו רקמה אחת מחוברת ברטטים ובתדרים שונים עם החיים, עם החיות, הצמחים והכוכבים. אני מאוד אוהבת להתייחס לזה בתור איזו שהיא אנרגיה שנמצאת בתוכנו- אנרגיה שיש לה אור וצל, איך היא באה לידי ביטוי בחיים שלנו דרך הרגשות והצרכים שלנו, הדפוסים והחוויות שלנו? זה משהו שאנחנו יכולים ללמוד דרכו על עצמנו, ממש כמו להתבונן במראה. זה לא כלי חיזוי, כי במרחב שבו מדברים קצת יותר פילוסופיה, הפוטנציאל הוא אינסופי: איך הוא יבוא לידי ביטוי? איך האנרגיה שלנו תנוע כשיש לנו מודעות? האסטרולוגיה וגם הקלפים הם כלי מודעות, כלי להתבונן דרכו -ללמוד ולהכיר את עצמנו- ולהבין מה הפוטנציאל שלנו!

מה החלום שלך?

"משאלת הלב שלי היא שתהיה לי משפחה ואני לא כל כך יודעת איפה היא תהיה, אני מרגישה שמשהו בי היה רוצה גם את ישראל וגם את קולומביה בחיים שלי. אז הייתי אומרת שמשפחה ולהיות מוקפת בקהילה ובשבט של נשים של רפואה של טבע, של מים..."

ולכן הקמתי קהילה בשביל כל נשות הרפואה הנודדות, הקהילה שיצרתי היא עבורי ועבור כל המכשפות הנודדות בעולם וזו גם הזמנה להצטרף לקבוצה של הקהילה שלנו: ג'יפסי וויצ'ס .זו קבוצת וואטסאפ בה אנו משתפות בה איפה אנחנו גרות ומה אנחנו עושות. ואתגרים כאלה ואחרים שאנחנו מתמודדות איתם, מקבלות תמיכה אחת מהשנייה...

אז מתוך המסע שלך ומתוך 5 שנים שאת כבר גרה במקום אחד, והיום יום שלך לא נראה אותו הדבר כי את עוסקת ביצירה שאת אוהבת: יוגה, אסטרולוגיה, ריקוד... איזו השראה את יכולה להעביר הלאה או לתת לאנשים שחולמים על רילוקיישן, מחפשים ורוצים ליצור את השייכות שלהם ואת הבית שלהם במקום כלשהו בעולם?

"אז משהו שפעם דיברנו עליו אני ואת, זה ששפה זה לא רק מילים. שעוברים למקום חדש ולומדים שפה חדשה זה ללמוד גם את השפה האנרגטית של האנשים ואת הניואנסים הקטנים בתרבות שלהם ובהוויה שלהם וזה מפגיש עם כל מיני דברים: שיפוטיות, שאלות, קשיים... פערים כאלו ואחרים. ואני חושבת שעבורי הכלי שהיה הכי משמעותי ברילוקיישן שלי ולאורך כל המסעות שלי היה לפתח איזו שהיא סקרנות ואיזו שהיא ריקות, מן כזה מה שלמדתי זה לא בהכרח הדבר הנכון ויש כל כך הרבה מה ללמוד כשפוגשים תרבויות חדשות. שוב, מראה. דרך להתבונן בעצמנו וללמוד עוד על עצמינו דרך אנשים אחרים. פשוט לבוא ברקות הזו ובלב הפתוח ולרצות ללמוד. אני חושבת שאנחנו באים כדי ללמוד ובדרך אנחנו משאירים חותם".

ואיך זה עבורך לייצר בית ושייכות בקולומביה?

"זה מצחיק, אבל התשובה שלי היא: במבה, זעתר, טחינה!. כשהייתי בארץ הבאתי איתי זעתר, זוטא (שזה תה שאני הכי אוהבת), ואני זוכרת שקיבלתי חבילה שהיה בה ביסלי. החבילה הזו עברה מישראל לספרד לקרטחאנה ואז היא הגיע אליי והיה ממש טקס, היה יום הולדת לחבר וחיכיתי שכולם יגיעו וכשפתחתי את הביסלי הבאתי אחד לכל אחד ואז החצי השני היה בשבילי. אין, טעם של בית זה טעם של בית אין מה לעשות.

בעצם חלקת חלק מהבית שלך, טעם שאת רגילה ומכירה עם האנשים בקולומביה.

יהב, או כמו שהיא אוהבת שקוראים לה Esperanza שזה "תקווה" בספרדית לקחה אותי למסע מרתק אל תוך העולם שלה. תוך כדי הסיפור חיים שלה שהיא בחרה לשתף חלק ממנו כאן בסיפור וגם בפרק בפודקאסט: (לינק בסוף הסיפור). למדתי דרך העיניים שלה שחלומות משתנים ואנחנו משתנים ביחד איתם. מהחלום להיות נוודית נצחית- לחוות עולם, תרבויות, לטייל בין אין ספור תרבויות ולצאת לים של הרפתקאות. קולומביה בחרה באספרנסה (יהב) כדי להישאר והיא הקימה את ביתה במדינה הלטינית הזו- קרובה לטבע, חוקרת כל יום מחדש את האיזון בין הרוח לחומר.

ואני משאירה אתכם.ן קוראים יקרים עם מילים אחרונות של יהב לסיכום:

"בא לי להגיד שזה ממש מפחיד לפעמים לעשות את הצעד הזה (רילוקיישן), ושזה בסדר ואנושי, לפעמים מבחוץ זה נראה נורא זוהר ואפילו מעורר קנאה ואז כשנכנסות לזה אז פתאום מגלות שלפעמים אנחנו פוגשות את עצמינו בכזה "וואי מה חשבתי לעצמי"?, אבל זה חלק מהמסע, ובאמת לקח לי המון זמן להסכים לקבל את הרגעים האלה ולהתמסר אליהם. זה בסדר לפחד, וזה בסדר להרגיש באסה שדברים לא נעים בקצב שבהם רצינו שהם ינועו, זה בסדר להאט את הקצב לפעמים. בעיקר לתת מקום לדברים שעולים, לתת מקום לתחושות של הבדידות ושל הכאב, של התסכול ושל הקושי שלא מצליחים להבין לפעמים מה קורה. בעיקר באמת למצוא את הביחד הזה. קהילה שנמצאת פיזית סביבי...

והכי חשוב להיות בקשר עם עוד נשים ישראליות מרחבי העולם שבאמת מבינות אותך".

בשביל זה יהב יצרה את הקהילה של ג'יפסי וויצ'ס.

מוזמנות: ג'יפסי וויצ'ס